סדר העבודה- הכניסה האחרונה

מדי שנה בליל יום כיפור אני משתדל להעביר שיעור בנושא סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. לצערי, עקב לחץ של זמנים בתקופה הזאת של השנה, לא תמיד הספקתי לרשום לעצמי את הדברים. השנה אני עושה מאמץ לרשום את הדברים לבל ישכחו ממני.

החלק האחרון של סדר העבודה מתוארת בתורה בפסוקים הבאים:
(כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט

אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם:
(כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם:

כשקוראים פסוקים אלו הקורא עומד נפעם: מה קורה כאן? הרי מה שכתוב הוא שאהרן צריך להיכנס לאהל מועד, להוריד את בגדיו, להשאירם שם, להתרחץ, וללבוש את בגדיו. היעלה על הדעת שזה מה שיעשה באהל מועד?

כבר חז"ל עמדו על הבעיה והסבירו את הפסוק באופן אחר לגמרי:
תנו רבנן: (ויקרא טז) "ובא אהרן אל אהל מועד", למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף ואת המחתה. [וכל] הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה. (יומא דף לב עמוד א)

הפסוקים אם כן באים לומר שאחרי הקרבת אילו ואיל העם ("ועשה את עלתו ואת עלת העם", המופיע בסוף הפסוק!) הוא חוזר לקדש הקדשים (שמשום מה מוזכר כאן כ"אהל מועד") כדי להוציא את הכף והמחתה שהוא הכניס בבוקר.

חז"ל מסבירים מה התורה דורשת מהכהן לעשות בשלב זה, ושפסוק זה הוא היחיד ש"אינו על הסדר". אך הוא אינו מסביר מדוע פסוק זה "זכה" להיות לא על הסדר.

הרמב"ן כותב:
ובאמת שהכתוב הזה אומר לנו דרשני, שלא יתכן בשום פנים שיצוה שיבא אהרן אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לרקבון, אבל על כרחנו "ובא אהרן אל אהל מועד" לעבוד עבודה, לא הוצרך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה.
...
ודרך הכתובים בכל מקום להשלים הענין אשר התחיל בו אף על פי שיש בו קצת ענין מאוחר למה שיזכיר אחר כן, ולכך אמר "ובא אהרן אל אהל מועד" בבגדים האלה להשלים עבודותיו והיא הוצאת הכף והמחתה שהוא צריך להוציאם משם, ופשט אחרי צאתו את בגדיו אשר לבש בבוקר בעת באו אל הקודש, והניחם שם במקום אשר יפשיטם, ללמד שלא ילבש אותם ביום הכפורים אחר. והנה נשלם כל הנעשה בבגדי לבן בכל היום בסדר אחד.

כלומר, לדברי הרמב"ן התורה מתוך רצון להתרכז בעבודות הנעשות בבגדי לבן איחדה את כולם למקום אחד.

הגר"א מוילנא מסביר שפרשת סדר העבודה שבפרשת אחרי-מות יש שתי משמעויות:
א. עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
ב. סדר הכניסה של אהרן הכהן לבית קדש הקדשים מתי שיחפוץ.

כך הוא מסביר מדוע הפרשה לא מזכירה את יום הכיפורים עד לסופה. וכך הוא מסביר גם את הפסוקים שלנו:
א"כ נשמע מזה שדווקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לקה"ק אלא ביוה"כ, אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה, רק שיכנס כסדר העבודה האמורה בפרשה זאת, והשתא לפ"ז מתוק מאד פשט הפרשה, שבכל הפרשה לא נזכר רק אהרן...והשתא מיושב מאד מה שאמרו חז"ל והובא ברש"י וברמב"ם "כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה" ולכאורה תמוה שיהיה מקראות כתובים על הסדר חוץ מפסוק זה ולכאורה תמוה שיהיה מקראות כתובים בסדר העבודה שלא על הסדר אבל לפי הנ"ל ניחא כי כל הפרשה זו נאמרה לאהרן אף בכל השנה.

על פי זה מסביר הרב מרדכי ברויאר בספרו "פרקי מועדות" שכשאהרן הכהן היה נכנס שלא ביום הכיפורים, הוא היה פושט את בגדי הלבן בקודש, והפועל "ובא אהרן אל אהל מועד" כוונתו בעצם "ויצא אהרן מקדש הקדשים אל אהל מועד".

להשלמת הדברים עד כאן יש להוסיף גם את הסיבה שביום הכיפורים יש צורך להפריד בין שלוש הכניסות הראשונות לבין הכניסה האחרונה (ועי' על כך בהרחבה במאמר הרב ברויאר ובספר "והשב את העבודה" של הרב משה אודס). כל העבודות שהם מתוקפו של היום נעשים בזמן ש"בענן אראה על הכפורת". ענן זה והמצאות זו של השכינה מתבטאים בענן הקטורת שהכהן הגדול מעלה בין הבדים בתחילת העבודה. הקטורת, הכף והמחתה נשארים במקומם בבית קדש הקדשים עד לגמר עבודות היום בפנים ובחוץ. לכן יש להמתין עד לאחר הקרבת עולתו ועולת העם (ולשיטת הרמב"ם אף את שאר קרבנות היום) כדי להוציא את הכף והמחתה.

ישנם המסבירים את הצורך בכניסה נוספת לקדש הקדשים יותר כמשהו נצרך מאשר כ"עבודה". כך לדוגמא החזקוני:
וא"ת הרי זו ביאה ריקנית ושלא לצורך שיכול להניח כף ומחתה בקדש הקדשים עד יום הכפורים אחר, ואז יוליך שם כף ומחתה אחרת, ובחזרתו יוציא משם כף ומחתה שנשתיירו שם מאשתקד. וי"ל דאין זה ביאה ריקנית, שאם יניח שם כף ומחתה בדשנם גנאי הוא כלפי מעלה משום דמאיס.

אך קשה לענ"ד לומר כך, לאור זאת שישנו בגד מיוחד לצורך "עבודה" זו (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לד עמוד ב'):
בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, בין הערבים הנדויין של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה - הכל שלשים מנה.

אני מבקש להציע הסבר רעיוני לצורך הזה של כניסה לבית קדש הקדשים כדי להוציא את הכף והמחתה (עי' גם משך חכמה). אך נקדים דברים מהגדה של פסח של הרבי מליובביץ':
אדמו"ר הזקן לא הכניס בהגדה את הפיסקא "חסל סידור פסח", משום שחג הפסח אינו מסתיים אלא הוא נמשך בכל ימות השנה, בשונה משאר המועדים שרק הארה מהם נשארת למשך ימות השנה.

לתחושתי, בניגוד לחג הפסח ש"נמשך בכל ימות השנה" כדברי הרבי, יום הכיפורים איננו נמשך. יש לו מועד התחלה ומועד סיום מאד ברור. הכפרה ביום הכיפורים - תוקפו של יום - מתחיל בהכנסת הכף והמחתה לבית קדש הקדשים. כל עוד ש"בענן אראה על הכפורת" יש אפשרות לכפר ולנצל את הזמן של "בהמצאו". כמה שעות אחר כך ישנה עבודה שתפקידה לסיים ולחתום את תוקפו של יום ולשים גבול ברור: עד כאן היתה האפשרות של כפרת העוונות ולא יותר. הכניסה האחרונה לבית קדש הקדשים, נועדה לא רק כברירת מחדל למלא אחר הצורך להוציא את הכף, כי אי אפשר להשאיר כל שנה עוד כף בקדש הקדשים, אלא לסמל באופן מתי מסתיים הכפרה של יום הכיפורים.

כיום, דומני שלתפילת הנעילה יש תפקיד דומה לעבודת הוצאת הכף והמחתה.